גישות חדשניות לטיפול באלצהיימר

מחלת אלצהיימר נחשבת למחלה של הגיל המבוגר, כך שמרבית החולים בה הינם מעל גיל 65. המחלה מתבטאת בניוון תאים במוח ובאובדן הזיכרון לטווח קצר. מחלה זו נחשבת למסובכת, מכיוון שהחולה, אשר גופו מתפקד כיאות, מאבד את יכולת שיפוט המציאות וחייב להימצא תחת השגחה מתמדת, בדרך כלל של בני המשפחה הקרובים. אלצהיימר נחשבת למחלה כרונית, ללא מרפא.

התקדמות המחקרים אשר בדקו את מנגנון המחלה, הצליחו להציע מספר טיפולים אשר יתאימו למנגנונים אלה, גם אם הם לא הצליחו לרפא באופן מלא ולעכב את הידרדרות המחלה. מנגנונים אלה ממשיכים להיחקר, על מנת למצוא את הגורם המדויק הגורם לאלצהיימר.

הטיפולים המסורתיים התמקדו בעיכוב האנזים, אשר נחשב כמרכיב מפתח בתהליך האלצהיימר, אצטילכולין אסטרז (AChE). עיכוב אנזים זה העלה את ריכוז אצטילכולין במוח, אשר נדמה כי במחלת האלצהיימר נמצא בחוסר.

מנגנוני המחלה

גלוטמאט, הינו חומר אשר גורם להפעלה של תאי עצב. נמצא כי במחלת האלצהיימר ישנו חוסר בחומר זה, עקב התנוונות התאים המייצרים אותו. לכן, מטרת הטיפול החדשני הינו במטרה להגדיל את רמות הגלוטמאט, במקביל לעליית המינון של אצטיל כולין. גם שיטות אלו לא מצליחות לרפא את מחלת האלצהיימר או לסייע ולהקל על תסמיניה לאורך השנים.

גורם נוסף הנמצא קשור למחלה, קושר את התפתחות אלצהיימר עם התפתחות רבדים של עמילואיד ביתא. רבדים אלה נמצאו כבעלי קשר להתנוונות תאי עצב נוספים, ומעורבים בקסקדת פעילויות אשר מובילה את המטופל להידרדרות.

ידוע בוודאות, כי חולה בעל סיפור משפחתי גנטי למחלת האלצהיימר, הינו בעל סיכון גבוה יותר לחלות בעצמו. לכן, ממחקר אשר נעשה על חולים אלה, נמצא כי הם בעלי גן המסייע בייצור החלבון, אפוליפופרוטאין, אשר נמצא קשור לירידת רמות הכולסטרול בגוף. טיפול אשר יתמקד במנגנון זה, עשוי לסייע ולשפר את חיי החולים באלצהיימר בגיל המבוגר.

אתגרי הטיפול

אחת מהבעיות העומדות מול הטיפול האופציונאלי במחלת האלצהיימר הוא מנגנון חסימת מעבר החומרים במוח. מחסום זה לא מאפשר חדירת חומרים רעילים, מחשש לנזק זה או אחר. מערכת זו מיוחדת מבחינה ביוכימית, כך שהיא מאפשרת קיום סביבה אחרת במוח, הנקייה מרעלים, ומאפשרת מעבר מולקולות חיוניות וקטנות בלבד לפעילות עצבית תקינה. אולם טיפול ממוקד, אשר מטרתו הינה עיכוב חומר זה או אחר, נתקל אף הוא במחסום זה (Blood Brain barrier).

חלק מהניסויים שנעשו על מנת לבדוק את מהות הטיפול כנגד אפוליפופרוטאין, ניסו לפגוע במחסום זה, הקיים בחיות מעבדה (כמו עכברים). מסקנות הניסויים היו, שכאשר נפגע המחסום, התרחשו במוח שינויים משמעותיים, הדומים לאלה הקורים בתהליך מחלת האלצהיימר.

כאשר ניסו החוקרים לתקן את ממדי הפגיעה, באמצעות תיקון המחסום, תאים רבים חדלו למות וניכרה הטבה משמעותית. לכן, המסקנה המתבקשת, אשר פורסמה במהלך 2012, בכתב העת היוקרתי nature, הייתה כי חלק ממנגנוני הטיפול האפשריים אמורים לכלול טיפול במחסום זה.

פיתוח תרופות אשר יעברו מחסום זה, דורש מעורבות של מספר דיסציפלינות, מתחומי הביולוגיה המולקולרית, כימיה ואפיון תרכובות חדשות. דרך אחת להתגבר על מחסום זה הוא באמצעות שינוי פורמולה של תרופה ידועה (כך שתכונותיה ההידרופיליות והשומניות ישתנו), תתאפשר חדירתה, ושינוי נוסף לאחר פעילותה במוח.

שיטה שניה היא ניצול ושימש בקולטנים או אנזימים אשר יכולים לשאת את החומר התרופתי, ולהעבירו את המחסום. נדרשים עוד ניסיונות ופיתוחים על בסיס רעיונות אלו בכדי להוציאם אל הפועל הלכה למעשה, אולם מבחינה פוטנציאלית, רעיונות אלו עשויים למצוא את הפיתרון והטיפולים המתאימים למחלת האלצהיימר.