דמנציה

דמנציה (שיטיון) היא מצב בו קיימת פגיעה רחבת היקף בתפקודו הקוגניטיבי של אדם. התפקוד הקוגניטיבי כולל את כל היכולות המוחיות הגבוהות של בני אדם- שפה (הבנה והפקה), זיכרון, תפיסה, יכולת למידה, יכולת לבצע אנליזה וסינתזה ועל ידי כך להבין את המציאות ועוד.

גורמים לדמנציה

התפקוד הקוגניטיבי של האדם תלוי בתפקוד השכבות העליונות של המח הנקראות קורטקס, בשילוב עם אזורים נוספים בתוך המח (ההיפוקמפוס, למשל, האחראי על חלק נרחב מתפקודי הזיכרון).

המצבים הדמנטיים נגרמים בעקבות פגיעה בתפקודם של אזורים אלה. הגורם השכיח ביותר לדמנציה הוא מחלת אלצהיימר. במחלה זו, מתנוונים ומתים תאים מייצרי אציטיל-כולין באזורים שונים במח ויוצרים פגיעה במשמעותית ופרוגרסיבית בתפקוד הקוגניטיבי.

גורמים נוספים לדמנציה הם מחלות אחרות, כגון פרקינסון (מחקרים אף הוכיחו כי קיים קשר בין פרקינסון ודמנציה) הנטינגטון ואפילו איידס. שימוש בסמים גם הוא יכול להוביל לפגיעה בתאי המח ולהיווצרות דמנציה, וכן על פי מחקרים גם השמנה, פגיעות ראש, עששת, כמו גם מחסור בויטמין D ובויטמין B12.

יש לציין, שרוב מקרי הדמנציה מתרחשים בגיל מבוגר (בעיקר בעקבות העלייה במספר מקרי האלצהיימר עם העלייה בגיל). כ-1.5% אחוז מן האוכלוסייה ילקו בדמנציה מסיבות שונות עד גיל 65, לעומת 20% מהאוכלוסייה שילקו בה מעל גיל 85. קשישים אשר לקו בדמנציה נקראים תשושי נפש. גורם נוסף אשר נבדק לאורך השנים, הינו דום נשימה בשינה. על פי המחקרים האחרונים, נמצא כי דום נשימה בשינה מעלה את הסיכון לדמנציה.

דמנציה – סימפטומים

• פגיעה בזיכרון: פגיעה זו נחשבת לאחת המשמעותיות והבולטות ביותר במצבים דמנטיים, בעיקר אלה הנגרמים בעקבות אלצהיימר. החולים אינם מסוגלים ללמוד מידע חדש (כלומר, לאחסן בזיכרון פרטים חדשים), וכן אינם מסוגלים להיזכר באינפורמציה שידעו בעבר (כלומר, לשלוף מהזיכרון פרטים קיימים).

• אפזיה: פגיעות שונות ביכולת לדבר ולהבין.

• אפרקסיה: למרות שדמנציה אינה פוגעת ביכולת המוטורית, אפרקסיה מונעת ביצוע פעולות מוטורית, בגלל ליקוי בהעברת הפקודות מהמח לאיברים המוטוריים.

• אגנוזיה: חוסר יכולת לזהות אובייקטים מוכרים, כולל אנשים קרובים ובני משפחה, שאינו נובע מאובדן של חושים.

• פגיעה ביכולת תכנון וביצוע: חולי דמנציה מתקשים להתארגן, לתכנן אפילו לטווח קצר ולהוציא את תוכניותיהם לפועל.

• פגיעה בתפקוד חברתי: שילוב הסימפטומים הללו, גורם לשינויים של ממש באופי, בהתנהגות ובהתנהלות של החולה, וכן גורמים לירידה משמעותית ביכולתם לתפקד בחברה.

• פגיעה ביכולת התפקוד: דמנציה היא מצב פרוגרסיבי, שמחמיר ככל שעובר הזמן. הפגיעה בתפקוד היומיומי הופכת את החולים לתשושי נפש, שאינם יכולים עוד לטפל בעצמם- להכין ארוחות, לדאוג להיגיינה ולענייני כספים, והם הופכים להיות תלויים לחלוטין באנשים שיטפלו בהם. הטיפול בחולי דמנציה הוא קשה עבור בני משפחתם, על אחת כמה וכמה קשה עבור בני זוגם של החולים, שנאלצים להתמודד עם הידיעה שאהובם הפך לאדם אחר.

טיפול בדמנציה

בהגדרתה, דמנציה היא מצב פיזיולוגי חשוך מרפא. הגורם לכך הוא חוסר יכולתם של תאי מח לחדש את עצמם או לרפא את עצמם (וכמובן גם חוסר יכולתה של הרפואה לעשות זאת). המצבים החריגים הם המצבים בהם נגרמת הדמנציה כתוצאה ממצב רפואי הפיך- גם בהם לא תמיד ניתן לתקן נזק שכבר נגרם, אך לפחות ניתן לעצור את התקדמותה של הדמנציה ולשמר תפקודים קוגניטיביים שלא נפגעו (למשל- בעקבות הפסקת השימוש בסמים).

במצבים השכיחים יותר, כמו מחלת האלצהיימר, מתמקדים הרופאים בניסיון לעכב ככל הניתן את התפתחותה של המחלה. עיכוב זה נעשה באמצעות שימוש בתרופות שונות אשר מחקות בצורות שונות את תפקודם של הנוירוטרנסמיטורים (מעבירים עצביים) האמורים להיות משוחררים מן התאים במח שנפגעו בעקבות המחלה.

אמנם מומלץ לנקוט בטיפולים האלה, אך למרבה הצער הם עוזרים לרוב לתקופות זמן מוגבלות בלבד. על כן, ככל שהמחלה מתקדמת, כך מצטמצמות אפשרויות הטיפול באלצהיימר ומתרכזות בהקלת סבלם של החולים וטיפול בצרכיהם הבסיסיים, כמו טיפול בחדר סנוזלן, ממנטין וכדומה.