פעילות חברתית וחשיבות הנהיגה בחולי הדמנציה

מחקר חדש שופך אור על קשר בלתי צפוי המתקיים בין נהיגה לבין דמנציה וקוגניציה. מסתבר שהפסקת הנהיגה בגיל מבוגר, בעיקר מסיבות בריאותיות, הינה בעלת השפעה רצינית, לפחות בקרב חלק גדול מהקשישים. מציאות זאת נוצרת לא רק בשל חוסר היכולת לנהוג כשלעצמו אלא בעיקר בשל הניתוק החברתי והנטייה לוותר על פעילות מחוץ לבית.

אך האם מדובר בגזירת גורל? האם כל מי שנאלץ לחדול מנהיגה צפוי לירידה מנטלית וקוגניטיבית? כיצד ניתן להתמודד עם התופעה הזאת?

בטוח להפסיק לנהוג

למרות שקשישים רבים נהנים מבריאות טובה עד לגיל מבוגר מאוד, השפעות הגיל בהחלט ניכרות בכל אחד בזמן כזה או אחר. כאשר קיימת ירידה ביכולת התפקוד, כאשר קיימת החלטה מקצועית של רופא על כך שנהיגה עצמאית תסכן את הנהג או אחרים, הפסקת הנהיגה היא החלטה הגיונית ומקובלת. אמנם ניתן לעיתים לערער על החלטה כזאת ואף להביא לשינויה, אבל לא תמיד.

קבלת "חותמת" רשמית, רפואית או פסיכולוגית על כך שהקשיש אינו כשיר עוד לנהיגה עשויה להיות בעלת כמה השלכות רציניות. ראשית, יש בכך כדי לפגוע בתחושת העצמאות של הקשיש. שנית, יש בכך כדי להקשות על ניידות ממקום למקום, במיוחד כאשר יש מגבלות רפואיות להליכה. שלישית, יש בכך פוטנציאל לירידה משמעותית בדימוי העצמי. היבטים אלה עשויים להאיץ שקיעה פסיכולוגית ודמנציה.

בדיקות תקופתיות נדרשות

עם העלייה בגיל, ככל שהולכים ומזדקנים, קיימת ירידה טבעית בתפקודים מוטוריים, תפיסתיים, חזותיים. גם מהירות התגובה וגם יכולת קבלת ההחלטות אינם עוד כשהיו. כל נהג מגיל שבעים ויותר חייב לעבור בכל מספר שנים בדיקה רפואית לבדיקת הכושר לנהיגה. הבדיקות מתקיימות אחת לחמש שנים לפחות ומגיל שמונים ומעלה – בכל שנתיים.

יש לציין שרופא המגלה שהנבדק שלו עשוי לסבול מירידה בכושר הנהיגה מסיבות רפואית צריך לדווח, אולם רק מעט מהרופאים נוהגים כך. ככל הנראה זוהי תוצאה של חשש לפגוע בתחושת האמון של המטופל, בכושר הניידות שלו ובאיכות חייו.

אנשים בעלי ירידה קוגניטיבית, חולי דמנציה, כאלה הסובלים מפגיעה נוירולוגית ובעיות אחרות שיש להן נטייה להחמרה הדרגתית חייבים לנקוט משנה זהירות בזמן נהיגה ועליהם להיות משוכנעים שנהיגה אינה מהווה עבורם סיכון. יחד עם זאת, יש מה לעשות גם בכדי להפחית את ההשפעות הרגשיות והשכליות שעשויות להיווצר בשל הפסקת הנהיגה. זה חשוב, זה אפשרי.

אפשר להישאר פעילים

על מנת לצמצם, להקטין ואף לבטל את ההשפעות הקוגניטיביות והרגשיות של שלילת הרישיון מסיבות בריאותיות או פסיכולוגיות ניתן לנקוט כמה פעולות במקביל.

• שקיפות ופירוט – חשוב שהרופא ובני משפחה קרובים יבהירו שהפסקת הנהיגה היא בראש ובראשונה מטעמים בטיחותיים. יש לשים את האצבע על הגורמים לכך.
• עצמאות בלי נהיגה – חשוב להסביר שניתן לשמור על עצמאות גם ללא נהיגה. יש מדינות שבהן מקובל מאוד לוותר על רכב פרטי ויש תחליפים. מונית, קלנועית, תחבורה ציבורית ובני משפחה בהחלט יכולים לסייע.
• זו הזדמנות למצוא עיסוקים הקרובים למקום המגורים, כגון מועדון חברתי (יש גם מועדוני קשישים עם שירות הסעות). ניתן להדק קשרים עם שכנים ומכרים שנמצאים קרוב לביתו של הקשיש.
• אפשר להשתלב בקורס לשימוש במחשבים ובטכנולוגיה. כך, ניתן לשמור על קשר עם אנשים באופן פשוט ומכל מקום.
• חשוב ליצור קשרים חברתיים, להשתלב בחוגים מתאימים לפעילות גופנית ולא להסתגר בבית. חשוב לזכור, לא הרכב הוא המפתח לעצמאות, אלא ההחלטה להישאר עצמאיים ופעילים. קשרים חברתיים, פעילות פיזית ושכלית והתמודדות פעילה יסייעו מבחינה קוגנטיבית ונפשית, הן לסובלים מדמנציה והן לאחרים.